<h1>סמ"ג לאוין סימן שט"ו</h1>
<h2>דף יב.</h2>
הכלאים ויוצא דופן ומחוסר זמן פסולין אף על פי שאין בהן מום שנאמר (ויקרא כ"ב כ"ז) שור או כשב או עז כי יולד, שור או כשב פרט לכלאים (בכורות נ"ז א') לא שיהא מעורב מכשב ועז, כי יולד פרט ליוצא דופן, והיה שבעת ימים פרט למחוסר זמן, תחת אמו פרט ליתום שנולד אחר שנשחטה אמו (רמב"ם איסורי מזבח פ"ג הל' ד' ע"ש). הנדמה הרי הוא פסול כבעל מום כיצד כגון רחל שילדה מין עז (ע"פ הל' ה' שם).
<h2>דף טו.</h2>
בהמה שנולד בה אחת מן הטרפיות האוסרין אותה באכילה אסורה לגבי מזבח הרי הוא אומר הקריבהו נא לפחתך הירצך או הישא פניך, ואף על פי שאינה ראויה לקרבן אין פודין אותה שאין פודין [את] הקדשים להאכילם לכלבים אלא ירעו עד שימותו ויקברו, נשחטה ונמצאת טרפה הרי זו תצא לבית השריפה, וכן אם נמצא אבר מאבריה הפנימיים חסר אף על פי שאינה טרפה כגון שנמצאת בכוליא אחת או שניטל הטחול הרי זו אסורה למזבח ותשרף, לא מפני שהיא בעלת מום שאין חסרון שבפנים מום אלא מפני שאין מקריבין חסר כלל שנאמר תמימים יהיו לכם, וכל היתר כחסר לפיכך אם נמצא [לה] שלש כוליות או שני טחולים פסולה (רמב"ם איסורי מזבח פ"ב הל' י'—י"א).
<h2>דף יז.</h2>
הכלאים ויוצא דופן ומחוסר זמן פסולין אף על פי שאין בהן מום שנאמר (ויקרא כ"ב כ"ז) שור או כשב או עז כי יולד, שור או כשב פרט לכלאים (בכורות נ"ז א') לא שיהא מעורב מכשב ועז, כי יולד פרט ליוצא דופן, והיה שבעת ימים פרט למחוסר זמן, תחת אמו פרט ליתום שנולד אחר שנשחטה אמו (רמב"ם איסורי מזבח פ"ג הל' ד' ע"ש). הנדמה הרי הוא פסול כבעל מום כיצד כגון רחל שילדה מין עז (ע"פ הל' ה' שם).
<h2>דף לג:</h2>
שלא ליתן מום בקדשים שנאמר (ויקרא כ"ב כ"א) ואיש כי יקריב זבח שלמים לה' לפלא נדר או לנדבה בבקר ובצאן תמים יהיה לרצון כל מום לא יהיה בו, ותניא בתורת כהנים (אמור פרשתא ז' ה"ח—י' ע"ש) אין לי אלא שלמים מניין לרבות העולה תלמוד לומר נדר, מניין לרבות התודה תלמוד לומר נדבה, מניין לרבות יולדות ונזיר ומצורע תלמוד לומר לפלא, מניין לרבות התמורות והוולדות תלמוד לומר בבקר, ומניין לרבות הבכור והמעשר והפסח תלמוד לומר בצאן, מניין לרבות חטאת ואשם תלמוד לומר בבקר או בצאן, תמים יהיה לרצון זו מצות עשה, מצות לא תעשה מניין תלמוד לומר כל מום לא יהיה בו אל תתן בו מום, פירוש לא יְהַיֶה בו מום. מכאן אמרו הא דתנן בבכורות פרק כל פסולי בכור שאחזו דם אפילו הוא מת אין מקיזין לו דם דברי רבי יהודה, וחכמים אומרים יקיז ובלבד שלא יעשה בו מום, ואם עשה בו מום הרי זה לא ישחוט עליו, רבי שמעון אומר יקיז אף על פי שהוא עושה בו מום, וקיימא לן (ל"ד א') כרבי שמעון בכל איסורין שבתורה דדבר שאין מתכוין מותר ובלבד (אבל) שלא יהא פסיק רישיה ולא ימות (ע"פ יראים סי' שד"מ).
ובפרק כל פסולי (בכורות ל"ג ב') נחלקו המטיל מום בבעל מום רבי מאיר אוסר שנאמר כל מום לא יהיה בו ורבנן סברי תמים יהיה לרצון בראוי להקרבה הכתוב מדבר, ודורש כל מום לא יהיה לגרמא, דתניא (שם) כל מום לא יהיה בו אין לי אלא שלא יתן בו מום מניין שלא יביא דבילה ובצק ויתן על גבי האוזן כדי שיבא [ה]כלב ויטלנו תלמוד לומר כל מום אמר מום ואמר כל מום, וכרבנן קיימא לן, וכן אמר רבא בפרק אין צדין (ביצה כ"ז ב') דילמא את גרמת ליה ומנלן דגרמא אסור דכתיב כל מום (ע"פ יראים סי' שד"מ).
<h2>דף לז.</h2>
יש מומין מיוחדין בבהמה ואין ראויין להיות באדם והם עשרים ושלשה זהו פרטן, ועיקרן במסכת בכורות (פ"ו). א.גאם היה גלגל עיניה עגול כשל אדם. ב.ג(עינים) [עיניה] אחת גדולה כשל עגל (ואחת) [והשניה] קטנה כשל אווז, אבל אם היתה לה אזן קטנה ואזן גדולה אפילו הייתה הקטנה קטנה כפול כשרה. ג.גאם יש בלובן עיניה יבלת שיש בה שיער. ד.גאם ניקב העור שבין חוטמיה במקום הנראה. ה.גפיה דומה לשל חזיר. ו.גחטיה החיצונות שניקבו, פירוש חיטיה זינזיב"א בלעז. ז.גאו שנגממו אע"פ נשארו מקצתן. ח.גאו שנפגמו. ט.גאם נעקרו חיטיה הפנימיות שהשינים הגדולות קבועות שקורין מישליירש (ל"ה א' רש"י ד"ה פנימיות) ובעת שפותחת פיה וצווחת הן נראין חסירין. י.גאם ניטלו קרניה וזכרותיה עמהן ולא נשאר (בהם) [מהם] כלום. יא.גאם נפגם [ה]עור שחופה גיד (הנשה) [הבהמה]. יב.גאם נפגמה הערוה. יג.גאם נפגם הזנב מן העצם אבל לא מן הפרק. יד.גאם היה הזנב קצר, ועד כמה בגדי חוליא אחת מום שתים כשר, ובטלה [ארוך] שתי ח[ו]ליות מום שלש כשר. טו.גמפרש בתוספתא (פ"ד ה"ג) אם היה ראש הזנב מפוצל לשנים כשני (עצמות) [עצמים]. יו.גאם היה בין חוליא לחוליא מלא אצבע (כשר) [בשר]. יז.גאם היה זנב הגדי רך ומדולדל כשל חזיר. יח.גאם נשבר עצם הזנב, אבל נשבר עצם מצלעותיו כשר מפני שאינו בגלוי. יט.גבעל חמש רגלים. כ.גאם אין לו אלא שלש רגלים. כא.גאם היה אחד מרגליו וידיו פרסתו עגולה כשל חמור אף על פי שהיא סדוקה ופרוסה. כב.גאם היתה ידו או רגלו קלוטה כשל חמור וזהו קלוט האמור בתורה. כג.גאם נגממו טלפיה וזכרותן עמהן אף על פי שנשאר מזכרותן מעט קרוב לבשר (ע"פ רמב"ם איסורי מזבח פ"ב הל' ב'—ה').
<h2>דף לט.</h2>
בהמה שנולד בה אחת מן הטרפיות האוסרין אותה באכילה אסורה לגבי מזבח הרי הוא אומר הקריבהו נא לפחתך הירצך או הישא פניך, ואף על פי שאינה ראויה לקרבן אין פודין אותה שאין פודין [את] הקדשים להאכילם לכלבים אלא ירעו עד שימותו ויקברו, נשחטה ונמצאת טרפה הרי זו תצא לבית השריפה, וכן אם נמצא אבר מאבריה הפנימיים חסר אף על פי שאינה טרפה כגון שנמצאת בכוליא אחת או שניטל הטחול הרי זו אסורה למזבח ותשרף, לא מפני שהיא בעלת מום שאין חסרון שבפנים מום אלא מפני שאין מקריבין חסר כלל שנאמר תמימים יהיו לכם, וכל היתר כחסר לפיכך אם נמצא [לה] שלש כוליות או שני טחולים פסולה (רמב"ם איסורי מזבח פ"ב הל' י'—י"א).
<h2>דף מא.</h2>
כל מום משלשה ושבעים המומין המנויין בבהמה פוסלין אותה מן הקרבן ואם נפל אחד מהם בתמימה שהיא קדש תפדה ותצא לחולין, חוץ מזקן וחולה ומזוהם שאף על פי שאינו כשר [לקרבן] אינו נפדה אלא יהיה קיים (וירעה) [ורועה] עד שיפול בו מום אחר קבוע משאר המומין ויפדה, וכן בהמת קדשים שנולד בה מום עובר אינה קרבה ולא נפדית (רמב"ם איסורי מזבח פ"ב הל' ו').
וכן הרובע והנרבע והמוקצה לעבודה זרה והנעבד אף על פי שהם מותרין באכילה הרי הם פסולין לגבי מזבח (רמב"ם איסורי מזבח פ"ג הל' ו'), כדתניא בתורת כהנים אדם כי יקריב מכם קרבן לה' מן הבהמה מן הבקר ומן הצאן (ויקרא א' ב') יכול חיה בכלל תלמוד לומר בקר וצאן, מן הבהמה ולא כולה להוציא הרובע והנרבע, מן הבקר להוציא את הנעבד, מן הצאן להוציא את המוקצה ומן הצאן להוציא את הנוגח שהמית, כשהוא אומר מן הבקר למטה שאין תלמוד לומר להוציא את הטריפה (לשון רש"י בפירוש עה"ת), ועוד אמר הכתוב (ויקרא כ"ב כ"ה) כי משחתם בהם מום בם, ודורש בברייתא אחרת כל שיש בו השחתה הרי הוא כמום, ובערוה הוא אומר כי השחית כל בשר את דרכו, ובעבודה זרה כתיב כי שחת עמך (ע"פ הל' ו' שם ע"ש), ומדאסרינהו רחמנא לגבוה מכלל דלהדיוט שרי (תמורה כ"ט א'), ושתי ברייתות אילו מביאן בתמורה פרק כל האסורין (כ"ח ב').
אין צריך לומר ברובע ונרבע וכיוצא בהן שאסורין לגבי המזבח אלא כשהן מותרין להדיוט כמו על פי עד אחד או על פי הבעלים (ע"פ רמב"ם איסורי מזבח פ"ד הל' ב').
<h2>דף מג.</h2>
וארבע מומין עוברין יש בבהמה ובאדם ואלו הן. א.גגרב לח. ב.גחזזית שאינה מצרית. ג.גמים שיורדין בעין ואינם קבועים. ד.גסנורים שאינם קבועין (רמב"ם איסורי מזבח פ"ב הל' ז'). ויש ארבע[ה] חלאים אם נמצא אחד מהם בבהמה אין מקריבין אותה לפי שאינה מן המובחר והכתוב אומר (דברים י"ב י"א) מבחר נדריכם (נדריך) ואילו הן. א.גמי שיש לו בלובן עיניו יבלת שאין בה שער. ב.גאם נגממו קרניו אף על פי שנשאר מזכרותו מעט סמוך לבשר. ג.גאם נפגמו חיטים הפנימיות (שם הל' ח' ע"ש). ד.גאם נגממו.
<h2>דף מה:</h2>
בהמה שנולד בה אחת מן הטרפיות האוסרין אותה באכילה אסורה לגבי מזבח הרי הוא אומר הקריבהו נא לפחתך הירצך או הישא פניך, ואף על פי שאינה ראויה לקרבן אין פודין אותה שאין פודין [את] הקדשים להאכילם לכלבים אלא ירעו עד שימותו ויקברו, נשחטה ונמצאת טרפה הרי זו תצא לבית השריפה, וכן אם נמצא אבר מאבריה הפנימיים חסר אף על פי שאינה טרפה כגון שנמצאת בכוליא אחת או שניטל הטחול הרי זו אסורה למזבח ותשרף, לא מפני שהיא בעלת מום שאין חסרון שבפנים מום אלא מפני שאין מקריבין חסר כלל שנאמר תמימים יהיו לכם, וכל היתר כחסר לפיכך אם נמצא [לה] שלש כוליות או שני טחולים פסולה (רמב"ם איסורי מזבח פ"ב הל' י'—י"א).
<h2>דף נז.</h2>
בהמה שנולד בה אחת מן הטרפיות האוסרין אותה באכילה אסורה לגבי מזבח הרי הוא אומר הקריבהו נא לפחתך הירצך או הישא פניך, ואף על פי שאינה ראויה לקרבן אין פודין אותה שאין פודין [את] הקדשים להאכילם לכלבים אלא ירעו עד שימותו ויקברו, נשחטה ונמצאת טרפה הרי זו תצא לבית השריפה, וכן אם נמצא אבר מאבריה הפנימיים חסר אף על פי שאינה טרפה כגון שנמצאת בכוליא אחת או שניטל הטחול הרי זו אסורה למזבח ותשרף, לא מפני שהיא בעלת מום שאין חסרון שבפנים מום אלא מפני שאין מקריבין חסר כלל שנאמר תמימים יהיו לכם, וכל היתר כחסר לפיכך אם נמצא [לה] שלש כוליות או שני טחולים פסולה (רמב"ם איסורי מזבח פ"ב הל' י'—י"א).
הכלאים ויוצא דופן ומחוסר זמן פסולין אף על פי שאין בהן מום שנאמר (ויקרא כ"ב כ"ז) שור או כשב או עז כי יולד, שור או כשב פרט לכלאים (בכורות נ"ז א') לא שיהא מעורב מכשב ועז, כי יולד פרט ליוצא דופן, והיה שבעת ימים פרט למחוסר זמן, תחת אמו פרט ליתום שנולד אחר שנשחטה אמו (רמב"ם איסורי מזבח פ"ג הל' ד' ע"ש). הנדמה הרי הוא פסול כבעל מום כיצד כגון רחל שילדה מין עז (ע"פ הל' ה' שם).
וכן הרובע והנרבע והמוקצה לעבודה זרה והנעבד אף על פי שהם מותרין באכילה הרי הם פסולין לגבי מזבח (רמב"ם איסורי מזבח פ"ג הל' ו'), כדתניא בתורת כהנים אדם כי יקריב מכם קרבן לה' מן הבהמה מן הבקר ומן הצאן (ויקרא א' ב') יכול חיה בכלל תלמוד לומר בקר וצאן, מן הבהמה ולא כולה להוציא הרובע והנרבע, מן הבקר להוציא את הנעבד, מן הצאן להוציא את המוקצה ומן הצאן להוציא את הנוגח שהמית, כשהוא אומר מן הבקר למטה שאין תלמוד לומר להוציא את הטריפה (לשון רש"י בפירוש עה"ת), ועוד אמר הכתוב (ויקרא כ"ב כ"ה) כי משחתם בהם מום בם, ודורש בברייתא אחרת כל שיש בו השחתה הרי הוא כמום, ובערוה הוא אומר כי השחית כל בשר את דרכו, ובעבודה זרה כתיב כי שחת עמך (ע"פ הל' ו' שם ע"ש), ומדאסרינהו רחמנא לגבוה מכלל דלהדיוט שרי (תמורה כ"ט א'), ושתי ברייתות אילו מביאן בתמורה פרק כל האסורין (כ"ח ב').
